ביהמ"ש דחה בר"ע על ההחלטה לדחות את תביעות המבקשים ולהמשיך נגדם בהליכי הוצל"פ

           זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא א' קובו, סגנית הנשיא מ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן), במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת א' כהן), שדחה את תביעותיהם של המבקשים, והתיר למשיב להמשיך בהליכי הוצאה לפועל נגדם.

1.        בשנת 1996 פתחו מבקשים 1-2 חשבון חוזר דביטורי אצל המשיב (להלן: הבנק). לאחר פתיחת החשבון, נטלו המבקשים הלוואה מהבנק על סך 775,000 ש"ח, וכבטוחה להחזרתה, משכנו דירה שהייתה בבעלותם (להלן: הדירה) וחנות שהייתה רשומה על שם מבקשת 3, חברה בבעלותם (להלן: החנות). בשנת 1997 פרעו המבקשים את חובם לבנק, באמצעות הלוואה נוספת שנטלו ממנו על סך 855,000 ש"ח. כחצי שנה מאוחר יותר, החלו המבקשים לפגר בהחזר ההלוואה. משא ומתן שהתנהל בין הצדדים באשר להסדר פריסת תשלומים לא צלח, והבנק פתח נגד המבקשים שני תיקי הוצאה לפועל: למימוש הדירה ולמימוש החנות. בתגובה, הגישו המבקשים שתי בקשות ללשכת ההוצאה לפועל. הבקשה הראשונה, בה נתבקש עיכוב הליכים, נדחתה. בבקשה השנייה ביקשו המבקשים למנוע מהמשיבים לתפוס את החנות. במסגרת הדיון בבקשה זו הציע ראש לשכת ההוצאה לפועל למבקשים לשקול מחדש את בקשתם, נוכח הצעתו של הבנק לעכב את מימוש החנות אם ישתפו המבקשים פעולה בהליכי מימוש הדירה.

           המבקשים קיבלו את הצעתו של יושב ראש לשכת ההוצאה לפועל, וכרתו הסכם עם הבנק (להלן: ההסכם) באמצעות עורך דין דרזנר - כונס הנכסים שמונה על ידי ראש לשכת ההוצאה לפועל (להלן: עו"ד דרזנר). ההסכם נכרת לאחר שנערכה פגישה בין הצדדים במשרדו של עו"ד דרזנר, ולאחר שמבקשים 1-2 קראו את ההסכם והתייעצו לגביו עם גורמים שונים. במסגרת ההסכם אישרו המבקשים את חובם הפסוק (לרבות אופן חישובו) והסכימו למכירת הדירה באמצעות עו"ד דרזנר, באופן שהתמורה מהמכירה תשמש לכיסוי חובם הפסוק, לרבות הוצאות כינוס הנכסים ושכר טרחתו של עו"ד דרזנר בשני תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדם. בתמורה התחייב הבנק לעכב את מימוש החנות, תוך שהובהר כי תיק ההוצאה לפועל למימושה ייסגר רק לאחר שהמבקשים יפרעו את חובם, כפי שפורט בהסכם. כן הוסכם, כי במידה ולא יהיה בכספים שיתקבלו ממכר הדירה כדי לפרוע את מלוא החוב, תימכר החנות בתנאים שנקבעו בהסכם באשר לדירה.

2.        כאמור בהסכם, נמכרה הדירה באמצעות עו"ד דרזנר, כאשר הכספים ממכירתה שימשו לפירעון חובם של המבקשים. תיק ההוצאה לפועל למימוש החנות נותר ביתרת חובה, ועל כן סירב הבנק לסוגרו. המבקשים טענו כי אין הם חבים עוד דבר לבנק, והגישו בקשה לסגירת התיק למימוש בחנות בטענת "פרעתי". על יסוד הסכמת הצדדים, נתן ראש לשכת ההוצאה לפועל החלטה, לפיה בקשת המבקשים בטענת "פרעתי" נמחקה. במסגרת ההחלטה נקבע, כי תיק ההוצאה לפועל למימוש הדירה ייסגר ואילו בתיק למימוש החנות יופחת גובה החוב לסך של 126,172 ש"ח, תוך שלמבקשים תישמר הזכות לפנות בתובענה לבית המשפט באשר לגובה החוב אליה תצורף חוות דעת של רואה חשבון.

           לאחר הדברים האלה, הגישו המבקשים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו שתי תביעות נגד הבנק. האחת (ת.א 27391/01) להשבת כספים ששולמו על ידם, על פי הנטען, ביתר ולפיצוי כספי (להלן: התביעה הכספית). בתביעה השנייה (ת.א 152302/02) ביקשו המבקשים כי בית המשפט יצהיר שההסכם שחתמו עם הבנק בטל (להלן: התביעה ההצהרתית). באשר לתביעה ההצהרתית. המבקשים טענו כי ההסכם שערכו עם הבנק חסר כל תוקף, הואיל ונחתם תחת "לחץ, איומים, אילוץ ותחושת חוסר אונים". משכך, טענו המבקשים, יש צורך לאמוד מחדש את גובה החוב, כאשר, לדידם המסקנה היא כי הבנק, שגבה מהם ריבית מופרזת, הוא זה שחייב להם כספים. בנוסף, המבקשים ראו בהודעה שנשלחה אליהם מטעם הבנק, לפיה חשבונם נסגר, הודאת בעל דין על העדר חוב.

           הבנק טען כי ההסכם הוא בר תוקף, וכי אף אם נפל פגם בכריתתו, הרי שהיה צורך לבטלו תוך זמן סביר, והמבקשים בחרו שלא לעשות זאת. לדבריו, משאישרו המבקשים את גובה החוב בהסכם, אין כל צורך לאומדו מחדש. כמו כן, טען הבנק כי יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל, ולא ספרי החוב, היא הקובעת לעניין גובה החוב. לחילופין, טען הבנק כי אף אם יבוטל ההסכם, הרי שדין טענות המבקשים להידחות, הואיל והריבית שנגבתה מהם עולה בקנה אחד עם ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ועם הוראות הדין.

3.        בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת א' כהן) קבע כי דין התביעות להידחות. בפסק דינו, ניתח בית המשפט את עילות הכפיה והעושק, כנוסחן בסעיפים 18-17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ומצא כי אינן מתקיימות בענייננו. נקבע, כי המבקשים חתמו על ההסכם מתוך חשש שהחנות תמומש. חשש זה, כך נקבע, הוא טבעי ומובן ואינו מגיע לכדי כפיה. בית המשפט נתן דעתו לעובדה שעובר לחתימת ההסכם, הבנק הזהיר את המבקשים מפני נקיטת הליכים משפטיים, אך מצא כי אזהרות אלו מהוות "אזהרות בתום לב על הפעלתה של זכות" כמשמעותן בסעיף 17(ב) לחוק החוזים, ולפיכך אינן מהוות כפיה. נסיבות המקרה, לפיהן טיוטת ההסכם נמצאה במשך יומיים בידי המבקשים, שאף התייעצו לגביה עם מי שבחרו להתייעץ, הובילו אף הן את בית המשפט למסקנה כי לא התקיימה כפיה בעניינם. באשר לטענת העושק, נקבע כי המבקשים לא הוכיחו כי היו שרויים במצוקה בעת החתימה על ההסכם, או כי עו"ד דרזנר היה מודע לחולשה זו. מעבר לנדרש, ערך בית המשפט דיון מפורט ומעמיק באשר לתנאי ההסכם, ומצא כי לא ניתן לומר לגביהם שהיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. כך, נקבע כי עו"ד דרנזר (מטעם הבנק) היה רשאי לקבוע בהסכם כי על המבקשים לשלם את הוצאות כונס הנכסים ושכר טרחתו גם בתיק למימוש החנות, הואיל וניתן לראות בהן חלק מיתרת החוב בתיק זה ומאחר שהמבקשים אישרו זאת בהסכם עליו חתמו. בנוגע לחיובי הריבית, דחה בית המשפט את טענת המבקשים, בין היתר נוכח דחיית חוות דעתו של רואה החשבון מר אברון שהוגשה מטעם המבקשים לאור הפגמים שמצא שנפלו בה. גם יתר הטיעונים שהועלו בעניין שיעורי הריבית על ידי המבקשים נדחו. לבסוף, דחה בית משפט השלום את הטענה לפיה משלוח המכתב בדבר סגירת חשבון הבנק מהווה הודאת חוץ של בעל דין. בעניין זה נקבע כי יתרת החוב נובעת מחיוב בהוצאות כונס הנכסים ושכר טרחתו בתיק ההוצאה לפועל, וכי המבקשים היו מודעים לחוב זה לאורך כל הדרך. לאור האמור, דחה בית משפט השלום את התביעות שהגישו המבקשים והתיר לבנק להמשיך בהליכי הוצאה לפעול למימוש החוב בתיק החנות.

4.        על פסק הדין של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ע' פוגלמן, ש' גדות וא' ש' שילה). נמצא כי הגם שלבית משפט השלום הוגשו שתי תביעות נפרדות על ידי המבקשים, הרי שלכאורה אין בפסק דינו התייחסות לתביעה הכספית. בהסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין, הוחזר הדיון לבית משפט השלום על מנת שידון גם בתביעה זו, על בסיס התשתית הראייתית שכבר הונחה. לצדדים נשמרה הזכות להגיש ערעור מתוקן לאחר השלמת פסק הדין.

5.        לאור החלטת בית המשפט המחוזי, נתן בית משפט השלום פסק דין משלים המתייחס לתביעה הכספית. שהועמדה בסופו של יום על סך של 438,174 ש"ח. בית המשפט חזר וציין כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי נגבתה מהם ריבית מופרזת, ועל כן נדחתה תביעתם ברכיב זה, כמו גם ברכיב עוגמת הנפש הנגזרת ממנו. הטענות שהעלו המבקשים באשר לנזקים שכביכול נגרמו להם כתוצאה ממכירה מאולצת של הדירה נדחו. בית המשפט קבע כי טבעם של דברים הוא כי נכסים הנמכרים במסגרת הליכים של הוצאה לפועל נמכרים במחיר נמוך יותר. העובדה כי המבקשים שיתפו פעולה עם עו"ד דרזנר בניסיונות המכירה הובילה את בית המשפט למסקנה כי לא ניתן לומר כי זה האחרון הכשיל את מכירת הדירה במחיר גבוה יותר. בית המשפט דחה, אפוא, אף את התביעה הכספית שהגישו המבקשים על כל מרכיביה.

6.        המבקשים שבו והגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וש' דותן) מצא כי קביעותיו של בית משפט השלום באשר לעילות הכפיה והעושק מבוססות רובן ככולן על ממצאים עובדתיים, לרבות ממצאי מהימנות עדים, ומשכך לא מצא מקום להתערב בהן. בית המשפט עמד גם על שאלת הריבית בה חוייבו המבקשים ומצא כי החלטתו של בית משפט השלום בעניין זה עומדת במבחן הראיות. הערעור, אפוא, נדחה.

7.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, הבנק הפר את הוראות חוק הריבית, התשי"ז- 1957 וצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימאלי), התש"ל-1970, כאשר גבה מהם ריבית פיגורים מופרזת בהחזרי ההלוואה. כמו כן טוענים המבקשים כי תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדם למימושן של החנות והדירה נפתחו שלא כדין הואיל ולא נתקיימו תנאי הסף לפתיחתם, ומאחר שלא היה כל צורך לפתוח שני תיקים נפרדים. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שיעורי הריבית שנגבו מהם נוגדים את ההסכמות בין הצדדים ואת הדין. כמו כן, המבקשים חוזרים על טענתם, לפיה ההסכם שחתמו עם עו"ד דרזנר חסר תוקף, כמו גם על הטענה שהמכתב שנשלח מטעם הבנק בדבר סגירת חשבון מהווה הודאת חוץ של בעל דין.

8.        דין הבקשה להידחות. השאלה נשוא הבקשה דנן, אינה חורגת מד' אמותיו של המקרה הספציפי המדובר, ואינה מעלה שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מן העניין שיש לצדדים בהכרעת המחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

9.        טענותיהם של המבקשים נידונו בהרחבה ובפירוט בפסק הדין של בית משפט השלום, ואושרו על ידי ערכאת הערעור. הטענות שמעלים המבקשים באשר לתוקפו של ההסכם שנחתמם בינם ובין עו"ד דרזנר (מטעם הבנק) יוצאות נגד הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות עדים כפי שנקבעו על ידי הערכאות דלמטה. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאים אלו (ראו למשל: ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' תחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד מ(4) 536, 544-545 (1997); ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, 451 (1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 619 (מהדורה שמינית, עו"ד טובה אולשטיין עורכת, 2005), והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שנמצאים אנו ב"גלגולה השלישי" של הסוגיה. אף לגופו של עניין לא מצאתי הצדקה לשנות מהחלטותיהם של בתי המשפט דלמטה. כך, למשל אני סבורה כי לא נתקיימו בענייננו עילות הכפיה והעושק (להרחבה בעניין הלכות אלו ראו למשל: ע"א 8163/05 הדר נ' פלונית (טרם פורסם, 6.8.07)). המבקשים ביכרו לחתום על ההסכם. היתה זו החלטה שנבעה מתוך רצונם החופשי מתוך מטרה לעכב את מימוש החנות. מסקנה זו נובעת אף מהעובדה כי למבקשים ניתנה שהות בטרם חתמו על ההסכם בה יכלו להתייעץ עם גורמים שונים באשר לתוכנו, ואף עשו זאת. כן, לא הוכחה מצוקה מכל סוג שהוא מבחינת המבקשים לרבות חולשה שכלית, גופנית או חוסר ניסיון. לאור האמור, אין מקום לקבל את טענות המבקשים באשר לתוקפו של ההסכם.

           משהוכח כי המבקשים חתמו על ההסכם מרצון, הרי שמתייתר הצורך לדון בשאר הטענות באשר לגובה החוב ובאשר לפתיחת תיקי ההוצאה לפועל נגדם. מכל מקום, הטענות נבחנו לעומקם על ידי בתי המשפט קמא, והדברים פורטו בהרחבה בפסק הדין של בית משפט השלום. לא מצאתי בטענות שהעלו המבקשים בבקשה שלפניי כדי להצדיק בחינה מחודשת של סוגיות אלו.

           לאור האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ו בכסלו תשס"ח (6.12.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ